אני נדרש לשאלת המוטיבציה פעמים רבות, הן במסגרת תפקידי כמאמן בעלי עסקים והן כמאמן ריצה וטריאתלון.
יש המון פתרונות מעולים לשאלה - איך ניתן לשמור על מוטיבציה לאורך זמן.
שתי התשובות שאני הכי מתחבר אליהן-
1. לשים יעד מאתגר, אבל לא קשה מידי, הכוונה ליעד שיגרום לך להיות ב"קצה גבול היכולת".
2. להתרגל לשיעמום.
לשים יעד מאתגר, אבל לא מידי
על מנת לייצר מוטיבציה,אנרגיה ותשוקה ברמה גבוהה, חשוב שהאתגרים שנשים לעצמנו יהיו קשים, אך לא קשים מידי.
אני נזכר בשנה הראשונה להקמת העסק שלי, כשהגדרתי לעצמי יעדים בתחומים שונים כמו כמות לקוחות, כמות הרצאות, סדנאות ועוד.
הצבתי לעצמי יעד של 15 הרצאות בחודש.
אחרי שלושה חודשים, כשבחנתי את התוצאות שלי, הבנתי שעם הבוסריות שלי ועם תקציב השיווק הקטן שלי לנושא, אין לי שום סיכוי להגיע ליעד.
זה גרם לי לירידה דרמטית ברמת המוטיבציה.
למען האמת, זה כמעט וגרם לי לוותר.
אבל אז הבנתי את אחד החוקים הראשונים לשמירת מוטיבציה לאורך זמן והוא לשים יעד מאתגר, אבל לא מאתגר מידי. לשים יעד שדורש ממני להתאמץ, אבל לא כזה שאיני יכול לראות אותו או להאמין בו.
מאז בכל תחילת שנה כשאני כותב את תוכנית העבודה שלי ומגדיר לעצמי את המטרות בתחומים השונים, אני מקפיד שהם ירגשו אותי מצד אחד ומצד שני יהיו ריאליים.
זה עוזר לי לשמור על מוטיבציית עשייה לאורך זמן.
זאת הסיבה הראשונה לכך שהמיקוד שלנו צריך להיות בהצבת יעדים קשים, אבל אפשריים, בין אם מדובר בהקמת עסק חדש, או בשירות או מוצר חדש.
חשוב מאד שהיעדים הראשונים שנציב לעצמנו יהיו קלים יחסית על מנת לאפשר "נחיתה קלה".
ככל שנעמוד בהם וההרגל יוטמע נוכל לייצר ולשמר מוטיבציה לאורך זמן, אז גם נעלה את רמת הקושי והיעדים שאנו מציבים לעצמנו בצורה הדרגתית.
להתרגל לשעמום
התשובה השניה שמסייעת לי לשמור על מוטיבציה לאורך זמן אולי תפתיע במעט.
ההצעה שלי היא - "להתרגל לשעמום".
דרך אגב, פה טמון בעיניי, ההבדל בין מי שמקצוען למי שלא. בין מי שמצליחן למי שלא.
אני מלווה בעלי עסקים מזה מספר שנים לא מבוטל.
את ההרצאה שלי "לא ייצא ממך כלום" העברתי עשרות, אם לא מאות של פעמים.
לחזור על אותו סיפור, להעביר את אותו חומר או הרצאה עלול להיות משעמם.
למעשה - האיום הכי גדול על ההצלחה שלנו זה השעמום.
להעביר את אותו וובינר – על הבאת לקוחות – כללי השיווק וכללי המכירה וחווית הלקוח- יכול להיות משעמם.
לפתוח כל בוקר את העסק ולמכור פלאפל, או גלידה, לקבל לקוחה בקליניקה יום אחר יום-
יכול להיות משעמם.
הדור שלנו מתחיל להשתעמם מהר.
פתאום התוצאות שאנו מקבלים הופכות לצפויות.
הקמתם עסק ואחרי השנה הראשונה שבה התרגשתם מכל לקוח חדש שנכנס, פתאום הדברים הופכים לרוטינה קבועה. שגרה.
יש מי שעלול במקרים שכאלה להרגיש תקוע.
יש כאלה שאם העסק שלהם לא גדל ב 20% החודש, או השנה- זה מאכזב אותם.
בני אדם, מטבעם, מחפשים ריגושים חדשים.
זה טבעי לרצות להשתפר כל פעם מחדש ואם אנו מרגישים מעט תקועים, טבעי שנחווה ירידה במוטיבציה.
אם אנו חווים ירידת מוטיבציה, ולו הקטנה ביותר, אנו מיד מתחילים לחפש תחום אחר, ריגושים אחרים.
בעיניי זה אחד ההבדלים הבולטים בין מקצוענים לחובבנים.
מקצוענים, למרות השעמום, עומדים ביעדים ובלוחות הזמנים שלהם.
יש להם תוכנית פעולה?
הם נצמדים עליה בין "אם בא להם, או לא בא להם".
הם מגיעים כל בוקר לעבודה ונותנים 110% , תמיד!
מצליחנים, יודעים מה חשוב להם.
הם חדורי מטרה ופועלים במלוא הכוח להגשים את המטרות שלהם.
חובבנים מאפשרים לחיים לקחת אותם לאן שבא להם.
הם מאפשרים לכל "מקרה חירום" להסיט אותם מהיעדים שלהם.
כנראה שאין ברירה אחרת, אבל הדרך היחידה להצטיין היא להגיע כל בוקר לעבודה ולהתלהב כל הזמן שוב ושוב ושוב ובעצם להתאהב בשעמום.
