בדרך חזרה מאסטוניה קראתי מאמר של ג'יימס סייל על ספרו של המשורר והפילוסוף האיטלקי המפורסם דנטה אליגיירי.
זה פגש אותי כמעט מייד בהתייחסות להתנהלות של רבים שאני פוגש בעולם העסקי – מנהלים ובעלי עסקים ומתאמנים.
בינינו, זה איפשר לי לראות גם סוג של "תמונת ראי" של עצמי, הרי אף אחד מאיתנו אינו מושלם.
התובנות שדנטה מעביר לנו דרך יצירתו הגדולה ביותר – “הקומדיה האלוהית” – קשורות למהות שלנו כבני אדם. הן נוגעות בהיבטים פסיכולוגיים הקיימים בכל אדם.
הבחירה היא בידינו:
“הקומדיה האלוהית” היא פרשנות עמוקה על הבחירות שאנו עושים בחיינו, והיא משקפת משפט ידוע שהסופרת והפילוסופית היהודית איין ראנד אמרה: “אנו יכולים להתחמק מהמציאות, אבל לא נוכל להתחמק מן התוצאות של התחמקות מהמציאות”.
ניתן לטמון את הראש בחול כמה שרק נרצה, מהתוצאות של ההתנהלות שלנו- לא נוכל לחמוק.
ביצירתו, דנטה עוסק ברבדים השונים של הרצון החופשי באמצעות שלושה שלבים:
הגיהינום, כור מַצְרֵף וגן עדן.
כור המצרף (זה המקום, או המצב בו מתבצע מירוק נשמתו של מי שחטאו חטאים שהעונש עליהם הוא מוות. בכור המצרף הנשמה נענשת על החטאים שאפשר לכפר עליהם, לפני המעבר לגן העדן. מנגד לגהינום מגיעים אנשים שלא ניתן למחול על החטאים שלהם.)
הרובד הראשון, הגיהינום, מיועד לאלו שלא לוקחים אחריות על מעשיהם. הם שוב ושוב חוזרים על דפוסי התנהגויותיהם הכושלות. הם לא מסוגלים להשתחרר מהחלטות אומללות שקיבלו בעבר שקיבלו ולמעשה – הם בסוג של ויתור. הם אינם רוצים להילחם על חייהם.
הם למעשה מפתחים התנהלות של מכורים- לסמים, הימורים, מין ושתיה. זה מזיק להם ומשעבד אותם, אבל עדיין, למרות שהם יודעים זאת, הם לא מסוגלים להשתחרר מההרגלים הללו.
הרובד השני כור המצרף.
בעוד שהגיהינום הוא מקום שבו אנשים מקבלים את מה שהם יצרו לעצמם, במודע או שלא במודע, עד כדי כך שאינם רואים עוד את המציאות כפי שהיא, כור המצרף מצביע על רמה אחרת של קבלת החלטות.
בניגוד לשוהים בגהינום, השוהים בכור המצרף פיתחו יכולת למודעות עצמית.
הם מודעים שהם מקור הבעיה, הם מתחרטים על מעשיהם ומנסים לעשות שינויים.
הם מקבלים את התוצאות שלהם בהבנה.
הם כל הזמן עושים ניסיונות כנים להשתנות. לעיתים זה מצליח יותר, לעיתים פחות.
לרוב, הניסיונות יבואו לידי ביטוי בשינוי דרמטי שיחזיק לתקופה קצרה. אז יבוא משבר, כשלון ושוב חזרה לנסיון לשינוי. בדר"כ, בפעם השניה הניסיון לשינוי יחזיק מעט יותר זמן... עד למשבר הבא וחוזר חלילה. לאורך שנים ככל שירבו הניסיונות לשינוי, כך יווצרו הרגלים נכונים יותר.
במקום שבו מסתיים כור המצרף מתחיל גן העדן, אצל דנטה.
כאן נמצא את אלו הנמצאים במצב מחשבה בו הם רוצים לסבול, כדי להגשים מטרות גבוהות יותר.
זאת התנהגות הפוכה לחלוטין מהמכורים הכפייתיים, אלו שמקומם בגיהנום.
הגהינום הוא מקומם של אלו המכורים לעצלות ולניהול קלוקל. זר שיראה זאת מהצד עלול לחשוב כי מדובר במשהו מהנה, אבל בפועל מדובר בסבל עמוק.
עפ"י דנטה זאת בחירה שלנו, הבחירה החופשית שלנו.
ניהול מהגהינום?
במהלך היומיום אני מלווה מתאמנים משני סוגים:
בעלי עסקים ומנהלים
ומתאמנים בריצה ובטריאתלון.
כשקראתי על דנטה, כמו הקרנת סרט ישן, עלו לפניי
תמונות וקולות של שיחות יומיומיות עם לקוחות.
בעלי עסקים המודעים ליצר ההרסני שלהם
אנשים כמוך, כמוני שרוצים להתחיל לעשות ספורט ונכנעים ללא מאבק
למשקל, למה שאומרת הסביבה ל"פתק מהרופא" -
הם בגהינום
מנהלים ובעלי עסקים
המכורים להלוואות,
למתן שירות קלוקל, לעיגולי פינות, לאיחורים כרוניים לפגישות.
שום שירות, או מוצר שהם יעניקו לא יבוצע מא' ועד ת'
וינתן במלואו.
הם מכורים לתחושה של "דפקתי את הלקוח".
זה מתפוצץ להם בפנים.
הם כאילו מבינים, אבל לא באמת מבינים.
ויש את אלה המתקשרים, בכדי לסמן V .
הם באמת רצו להתחיל לרוץ, לשחות או לרכב.
אבל,
הם ויתרו במלחמה מול המשקל העודף
נכנעו לבטלה אל מול הטלוויזיה
הרימו ידיים לעודף אלכוהול ועישון בלילות ללא שינה.
זה מתפוצץ להם בפנים.
הם כאילו מבינים, אבל לא באמת מבינים.
מנגד – את אלו, המצויים ב "כור המצרף" עפ"י דנטה, קשה יותר לזהות.
מנסיוני,
אצל בעלי העסקים והמנהלים, התופעה מופיעה אצלהם בעיקר בניהול זמן ובמתן שירות ללקוח.
בניהול הזמן, זה המאבק הקבוע בין הרצון להשקיע הרבה שעות בעבודה ובין הרצון לבלות עם המשפחה.
למשל, נתקלתי בבעלת עסק צעירה עם ילדה קטנה שפרצה בבכי כי היא מרגישה שהיא "אמא לא טובה מספיק".
לרוב אציע להגדיר זמן סגור ביומן לזמן איכות עם הילדים. אחרי התמדה של מספר שבועות, יהיה כשלון ואז משבר אבל אז נסיון חוזר.
אחרי מספר שנים יווצרו הרגלים טובים יותר.
זה לא יקרה ביום או יומיים , כי שינויים הם תהליך ארוך ומייגע.
פגשתי שבוע שעבר בעל עסק עם פנים נפולות.
לשאלה- מה קרה? השיב, שהוא עושה מאמץ גדול לשפר את שירות הלקוחות שלו,
אבל מידי פעם...."בורח לו".
הוא מתפרץ וכועס על לקוחותיו והם מסיימים את ההתקשרות עמו בזעם רב.
יצרנו שלושה הרגלים שיסייעו לו לשפר את ההתנהגות:
לפתוח כל בוקר במדיטציה לאנרגיה רגועה וטובה.
הרגל לחייך, גם אם מדובר בחיוך מאולץ, כל לקוח שמגיע.
לסיים כל מתן שירות במשפט איך אני יכול עוד לעזור.
זה יחזיק זמן מסויים ואז זה יפול, אבל אנו ננסה שוב.
ויש את אלו שהגיעו לאימון או שניים והרימו וידיים וויתרו.
"יש לי כאבים ברגליים, כנראה שאני לא בנוי.ה לזה"
אלה שיאמרו – אני מתאמנ.ת כבר שבועיים ואין שום שיפור.
לאלו , נשים מטרה קטנה
הם יתמידו ויגיעו אליה ואז יקחו הפסקה של חודש או חצי שנה
עד שיחזרו שוב מהתחלה.
זה יחזיק זמן מסויים ואז זה יפול, אבל אנו ננסה שוב.
כאלה הם- נלחמים.
זה באמת גן עדן?
ויש את אלה שתמיד "סובלים".
מנהלים ובעלי עסקים העובדים מבוקר ועד ליל.
יזמים ששמו את כל כספם על רעיון כלשהו,
אלו המוותרים על הנאות ובילויים לטובת עבודה קשה ומייגעת.
אלו העובדים 18 ו 20 שעות ביממה.
הם ישלמו מחירים כבדים מאד,
אך עפ"י תפיסתם, הם בשליחות ופועלים עבור מטרה גדולה יותר.
יש את אלה שחמש פעמים בשבוע יקומו לאימון ריצה, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה
בדרך למרתון, בדרך לאיש ברזל.
הם יתאמנו בחום של יולי אוגוסט בתל אביב,
או ירכבו בגשמים וברוחות עזות.
הם ישלמו מחירים כבדים מאד,
אך עפ"י תפיסתם, הם בשליחות ופועלים עבור מטרה גדולה יותר.
בסופו של דבר, הבחירה שלנו כיצד להנהיג את חיינו, הינה בחירה חופשית.
היכולת לבחור בין הנאה זמנית, או סבל זמני מתוך שאיפה להשפעה מרחיקת לכת
היא בידיינו.
אנו יכולים לנסות לחמוק מהמציאות, לא נוכל לחמוק מהתוצאות שלה.
ואם הגעת עד כאן, אני רוצה, בכנות, לומר לך שיכולים להיות בך גם וגם.
גם בי יש תחומים בהם אני ב"כור המצרף"
תחומים בהם אני לחם על מנת להשתפר שוב ושוב ונופל וקם ונופל וקם.
אבל אני מזכיר לעצמי בכל פעם מחדש
שכשלון מוחלט הוא רק מצב של הרמת ידיים
ואילו אי הצלחה, זה מצב זמני בו אני נופל וקם, נופל וקם
נופל... וקם.
בסופו של דבר, הבחירה שלנו כיצד להנהיג את חיינו, הינה בחירה חופשית
שלנו.